עקרון השליטה מהקבר
עו"ד אריה שורץ
מי מאתנו לא חשב פעם על הדברים אותם יכתוב בצוואתו. יש כאלה הכותבים מגילות ארוכות, ויש הכותבים בקיצור ובתמצית. יש שקובעים את חלוקת עיזבונם בדיוק מתמטי ויש שמוסיפים דברי פרידה אישיים, מילים חמות או אפילו סודות כמוסים שלא גילו לאיש מעולם.
את מרים הכרתי לפני כמעט עשרים שנה. אלמנה קשישה ומקסימה, תמיד מחייכת ומרוצה בחלקה. היו לה בן בארה"ב, שהיה איש עסקים עשיר, ובת בישראל. את שניהם הכרתי היטב. שניהם היו נשואים, ולמרים היו חמישה נכדים. היא גרה בדירה קטנה וצנועה והחזיקה חנות קטנה אותה השכירה ואשר שימשה לה מקור פרנסה. חייה נראו שקטים ורגועים, כמתנהלים על מי מנוחות. יום אחד צלצלה אלי וביקשה שאבוא לבקר אותה בביתה. לא שאלתי מדוע, וקבענו פגישה עוד לאותו השבוע.
כשהגעתי סיפרה לי מרים כי היא חולה בסרטן סופני, וכי היא רוצה לערוך צוואה, אך יש לה בקשה מיוחדת: "אני רוצה שתנסח את הצוואה כך שהילדים לא יוכלו לריב אחד עם השני" אמרה לי וניגבה דמעה. על מה יש להם לריב, שאלתי. "או, אין לך מושג" ענתה, וסיפרה לי סיפור שלא ציפיתי לשמוע. הבת ובעלה חיו בארצות הברית, עד שהבעל הסתבך בפלילים. הוא נעצר ושוחרר בערבות שהפקיד הבן – מאתיים וחמישים אלף דולר. לאחר שחרורו מהמעצר ברחו השניים וחזרו לישראל. הבן נאלץ כמובן לשלם את סכום הערבות, ומלחמה גדולה פרצה בין האחים. "אני יודעת שהם מחכים שאמות על מנת להרוג האחד את השני. תכתוב לי צוואה, ותכתוב בה שאסור להם לריב" אמרה והשתתקה. לא ידעתי מה לעשות, ולא העזתי לומר לה זאת. הבטחתי לחשוב על משהו, ואחרי שסיימתי לשתות את כוס התה שהכינה לי נסעתי הביתה.
נזכרתי בסיפור הזה השבוע כשפנה אלי לקוח בשאלה לגבי צוואת אמו. האם צוותה לשני בניה מגרש עם בית קטן באמצע אחת הערים, וכתבה בצוואתה כך: "אני מצווה לשניהם את המגרש והבית, ומצווה שלא יוכלו למכור אותו לדורי דורות, והוא יישאר להם ולצאצאיהם עד עולם". אני ואחי איננו מדברים זה עם זה כבר שנים, אמר לי האיש, ואיננו מצליחים להסכים על שום דבר. הבית עומד ריק, מוזנח וחסר שימוש. מה אפשר לעשות?
חיסול חשבונות, שמירה על בני משפחה, קנאה שנאה ואהבה – כל אלה מביאים אנשים להכניס בצוואותיהם סעיפים שונים ומשונים שתכליתם אחת: להמשיך ולשלוט ברכוש, או במשפחה, או בשניהם, גם אחרי מאה ועשרים. "עקרון השליטה מהקבר" או "שלטון רפאים" הם המונחים המשפטיים המתארים זאת. לפעמים זה עובד ולפעמים לא, תלוי בין היתר בכישרונו המקצועי של עורך הדין שניסח את הצוואה.
החוק בישראל קובע שאדם יכול לצוות ליורש אחרי יורש, כלומר שהיורש השני יקבל את מה שנשאר מהרכוש אחרי שהיורש הראשון ילך לעולמו. החוק מגביל את האפשרות לעשות זאת לשני דורות בלבד. הוראה כמו זו שמכריחה את היורשים להחזיק בנכס לדורי דורות עד עולם דינה להתבטל. בעיית המגרש נפתרה די בקלות.
ומה עם צוואתה של מרים, אתם שואלים?
אחרי מחשבה ארוכה נדמה היה לי שמצאתי רעיון מתאים. ערכתי למרים צוואה ובה צוותה את רכושה בחלקים שווים לשני ילדיה, אך בתנאי. התנאי היה שכל אחד מהם יחתום על התחייבות שלא לתבוע את השני משום סיבה שהיא, ויאשר כי הוא מוחל ומוותר לשני על כל תביעה וטענה שיש לו כלפיו. אם אחד מהם יסרב לחתום לא יקבל דבר מהעזבון, וחלקו בירושה יעבור לשני. מרים שמחה על הרעיון ונראה היה שנתן לה שלוות נפש.
לא עבר זמן רב, ומרים נפטרה. שלחתי לשני ילדיה עותקים מהצוואה. הבת חתמה מיד על ההתחייבות, ואיש משנינו לא ידע מה יעשה הבן ואיך יקבל את כל העניין. כעבור יומיים קיבלתי ממנו טלפון: "איך העזת", שאל אותי בגסות ובצעקות, "איך העזת לערוך לאמא כזו צוואה? אני לא מתכוון לחתום על הדבר המטופש הזה, ואתה יכול לומר לאחותי שכתב התביעה בדרך". נתתי לו לצעוק, וכשהשתתק לבסוף אמרתי לו: "אתה יודע, אמא שלך ביקשה ממני לכתוב רק דבר אחד – צוואה שתכריח אתכם להפסיק לריב. כל היתר לא היה חשוב לה, רק זה. מה שלא הצליחה לעשות בחייה קיוותה לעשות אחרי מותה. תבחר אתה מה לעשות – להמשיך לריב, או לכבד את רצונה האחרון. אחרי הכל, זו אמא שלך". אחרי שתיקה קצרה הוא ניתק את השיחה, בלי לומר דבר.
יומיים אחר כך קיבלתי ממנו עוד טלפון. הפעם היה רגוע יותר. "המסמך החתום בדרך אליך", אמר לי. "תראה איזו אמא היתה לנו. גם אחרי מותה היא עוד הצליחה לנצח אותנו פעם אחת אחרונה".
עוד בעלון: אז קנינו דירה, מה כבר יכול לקרות?