משרד עורכי דין אריה שורץ

בבית המשפט במגרש הרוסים בירושלים

סיפור אורח של של ניצה וולפנזון

פעם אחת בלבד עברתי את סף בית המשפט. הספק קטן לתקופה של למעלה משבעה עשורי חיים.

בראשית שנות הששים הייתי עקרת בית צעירה, טרודה בטיפול בילדים קטנים מחד והורים מזדקנים מאידך. תנאי החיים של אז לא הותירו לי זמן לחופשה, או לפסק זמן בפעילות היום-יומית.

 והנה יום אחד זכיתי בכך. הגיע הדוור (שנקרא אז ''נושא המכתבים'') ושלף מתיקו הכבד הזמנה לבית המשפט. קראתי בפליאה, מה לי ולהיכל ההוא בירושלים כשאני מתגוררת במושבה - העיר הרחוקה? הבנתי שעלי לנסוע ויהי מה, לפתע נוצרו התנאים שגם לי מותר לנטוש את משמרתי. האוטובוס נסע לאיטו בדרך העולה ירושלימה, התענגתי על הנופים שהכרתי מאז שגרנו בעיר הקודש ונסענו תדיר לבקר את ההורים בראשון לציון.  אבל מה רוצים ממני? מה עשיתי?

הדאגה נשכחה לרגע כשהגעתי למגרש הרוסים והבניין המסוגנן התגלה לעיני. מיהרתי להנציחו במצלמתי. התמונה, שהקפדתי לכלול בתוכה גם את ענפי העץ העבות, שמורה עמדי עד היום.

איני זוכרת איך מצאתי את הכניסה, עברתי מעל הסף וחששתי. הקהל כבר ישב באולם והבחנתי בשכנים שגרו בסמוך לנו במושבה הגרמנית, בבתים שחולקו בצורה משונה לדירות וכיור המטבח של השכנה היה צמוד לאסלה. תמיד חששתי להיכנס אליה שמא תציע לי כיבוד ויהיה עלי לסרב, והיא הרי היתה חביבה ומסבירת פנים.

השכנה נופפה לי לשלום וגם בעלה ישב על ידה. לא השתנו. נקלעתי לעולם שלא הכרתי, ובעוד אני מנסה להבחין מי הם השחקנים הראשיים ומהו תפקידי, נקראתי לדוכן העדים. כל כך התרגשתי כשכל העיניים נישאו אלי (זו היתה ההופעה הפומבית הראשונה שלי...) שאיני זוכרת אם ביקשו שאשבע להגיד רק את האמת. למדתי על כך בסרטים בשנים שבאו לאחר האירוע.

קולו של השופט (לבש גלימה? איני זוכרת) הרעים באזני: ''האם גרת ברחוב...מספר... בשכנות למשפחת....?'' אישרתי כמובן.             ''האם היו ביניכם יחסי שכנות טובים?'' כן, בוודאי.  לא סיפרתי על המטבח המשונה, אבל כמעט  לא שמעתי את המשך השאלה כי עלו בזכרוני, ולא יכולתי לדחות אותם, צלילי העלי המקיש במכתש של השכנה השניה שתמיד כתשה תבלינים. אם התבקשתי להיזכר – עלתה התמונה השלמה של החצר המשותפת.

ואז הגיעו השאלות שבגללן זכיתי בחוויה החד פעמית: '' האם את זוכרת את המחסן שהיה מתחת למרפסת שלכם? מה אוחסן שם? מי השתמש בו?''. התאמצתי לזכור, עניתי במדוייק ותהיתי אם לא מאשימים אותי שלקחתי משם משהו לא שייך לי כשעברנו לשפלה.

נרגעתי כשהדהדה השאלה הגורלית: "האם גם האופניים של ילדי משפחת .... אוחסנו במחסן הזה?''. במקרה זכרתי שתמיד בשעות לא נוחות היו מוציאים יחד עם חבריהם את האופניים כדי לרכוב הנה והנה לפני הבית. עניתי בהתאם.

אנחת רווחה נשמעה באולם המכובד, וגם לי רווח כשהבנתי שקבעתי גורלות. משפחת ... תוכל להמשיך ולהשתמש במחסן למרות שהשכנים התחלפו וטענו שהמחסן שייך רק להם, כי הוא נמצא מתחת למרפסת שלהם. נפרדתי לשלום, היה עלי לחזור למשמרתי והדרך הביתה עוד ארוכה. הצצתי פעם נוספת לעבר הבניין המרשים, ובאוטובוס נזכרתי במרפסת הדרומית שבימות החורף היפים ישבנו בה והתחממנו בשמש וכאשר ירד שלג בנינו על המעקה איש שלג. בזכות המחסן שתחתיה חוויתי יום חופש בלתי צפוי ומיוחד במינו.

חזרה לארכיון "משפט חזק"

הרשמה ל"משפט חזק"