חורבן הבית
עו"ד אריה שורץ
עוד לפני תחילת הסיפור אני חייב לומר כמה מילות הקדמה. הסיפור אמיתי לגמרי. הקושי הגדול בכתיבתו היה להחליט מה לא לכתוב ומה להשמיט. מדובר במעשה שתחילתו לפני שנים ועדיין הוא נמשך גם היום.
בוקר חורפי אחד התקשר אלי יואל, חברי העיתונאי, ובפיו סיפור. "לא תאמין מה מצאתי אתמול בערב בתחנת האוטובוס ליד הבית" אמר. "בחור צעיר, רטוב מהגשם ורועד כולו, יושב וממלמל לעצמו שטויות". נו, ומה עשית? "לקחתי אותו אלינו הביתה, נתתי לו בגדים יבשים, אשתי הכינה לו שתי ארוחות חמות, ועד עכשיו הוא ישן. לדעתי הוא לא אכל ולא ישן כמה ימים." קבענו להיפגש מיד בבית הקפה השכונתי שלו, וישבנו לחשוב יחד מה אפשר לעשות. החלטנו להמתין ולשמוע מהבחור עצמו מה שירצה לספר, וכך היה. שבוע מאוחר יותר כבר ידענו חלק מהסיפור.
שמואל (זה כמובן לא שמו האמיתי של הבחור) הוא בן למשפחה מאוד מבוססת. אביו היה (ועדיין) פרופסור מכובד באחת האוניברסיטאות, אמו עבדה בתפקיד בכיר בבית חולים, ויש לו שני אחים ואחות. אחרי שהחליט במהלך לימודיו בישיבה התיכונית לצאת בשאלה ועזב את בית הספר הוציאו אותו ההורים מהבית לפנימייה עד ש"יחזור למוטב". הוא ברח משם בכל הזדמנות והסתובב בבתי חברים בתל אביב עד הגיוס, התגייס ליחידה מובחרת, ואחרי מסלול ארוך סיים קורס מ"כים. במהלך השרות הצבאי התאבד אחד מחייליו, והוא לקח על עצמו את האחריות. זמן קצר לאחר מכן מצא עצמו במחבוש אחרי שצעק על אחד הקצינים, בהמשך הואשם בגניבת שישה שקלים מאחד החיילים ולבסוף שוחרר מהצבא בשל "אי התאמה". כיוון שלא היה לו לאן לחזור הסתובב ברחובות, החל לרכוש כרטיסי פיס בכמויות, שקע מהר מאוד בחובות כבדים והתמוטט סופית באותו יום גשם שבו מצא אותו יואל.
אחרי שנרגע מעט מצאתי עבורו עבודה במשרדי מס הכנסה, אך הוא לא החזיק שם מעמד יותר מכמה ימים. בעבודה אחרת שמצאתי בארכיון בית המשפט בתל אביב התמיד כמה שבועות, ופרש. היה לו מאוד קשה לקבל מסגרת ולהתמיד במשהו. בעיקר היה מאוד בודד. החלטתי להתקשר לאביו ולנסות לשתף אותו במצב. בשיחה לא קלה ומעט הזויה הודיע לי האב מה דעתו על ההתערבות שלי בחיי המשפחה שלו, אך בסופו של דבר הסכים להעביר לשמואל סכום חודשי קטן, כמה מאות שקלים, בתנאי שאני אנהל עבורו את הכספים בחשבון נאמנות. הסכמתי, וכך היה. שמואל ואני התמודדנו יחד עם תיקי ההוצאה לפועל והחובות שצבר, ונראה היה שהעניינים מסתדרים.
יואל חברי עודד את שמואל ללכת ללמוד משהו, והוא התחיל ללמוד בקורס לחוקרים פרטיים. עד מהרה מצא עניין בתחום והצליח להתפרנס ממנו בכבוד. מאביו לא שמענו דבר, והסכום הקטן נכנס מידי חודש לחשבון הנאמנות שפתחתי עבורו. שמואל עלה על הפסים ובנה לעצמו חיים מסודרים, פחות או יותר. נשארנו ביחסים קרובים, נהניתי מעבודתו ומהחברות בינינו והוא נהנה מהקשר עם יואל ואיתי ועם המשפחות שלנו.
כמה שנים לאחר מכן קיבלתי טלפון מהאב: "אני צריך להיפגש אתך דחוף, עוד הערב". הוא הגיע אלי למשרד, יחד עם בנו השני. "ספר לו", פקד על הבחור, והבחור סיפר שהוא עומד להתחתן. לפני האירוסין ניגש לבנק שבו החזיק בחשבון על מנת למשוך כספים שחסך, והתברר שהכספים נעלמו. הפקידה או מישהו אחר גנבו אותם. יותר גרוע מזה – הפקידה ומנהל הסניף האשימו אותו שזייף את המסמכים, התלוננו במשטרה והוא הוזמן לחקירה בחשד שניסה להוציא מהבנק כספים במרמה. הוא הושיט לי כמה מסמכים בנקאיים, על מנת שאראה במה מדובר. "מה דעתך? הפושעים שעובדים בבנק! פשוט לא להאמין איזו חוצפה!" אמר האב. התבוננתי בצילומי המסמכים שנתן לי ולא הייתי צריך להתאמץ על מנת לראות מיד שמדובר במסמכים מזויפים בחובבנות רבה.
תן לי כמה דקות לבד עם הבן, ביקשתי מהפרופסור. הוא התלונן שבחוץ יורד גשם, אבל יצא מהחדר. שתקתי כמה דקות, ושאלתי בשקט: "כמה זמן חשבת שתוכל למשוך את הבלוף הזה?" הבחור שתק, חשב קצת וענה: "בכלל לא היה שום כסף בחשבון. סיפרתי לחברה שלי שחסכתי סכום גדול כדי לעשות עליה רושם, ופתאום, לפני החתונה, לא ידעתי איך לצאת מהסיפור. הכנתי את הניירות האלו בבית על המחשב, וחשבתי שאתחמק איך שהוא. הבעיה היתה שאבא שלי הלך איתי לבנק, ולא היתה לי כבר ברירה אלא להמשיך עם השקר."
קראתי לאביו, ואחרי שהתיישב סיפרתי לו את האמת. הוא היה המום, אך נרגע מהר. בעצתי הודה הבן למחרת בפני החוקר במעשה כולו והתנצל. כמה פגישות שלי עם החוקר ועם אנשי הפרקליטות הביאו לסגירת התיק מחוסר עניין. חודשיים אחר כך נערכה החתונה ברוב עם ופאר.
שמואל לא הוזמן לחתונת אחיו. הוא עזב את הארץ ועבר לאנגליה, משם לקנדה, ובשנים האחרונות הוא חי באחת הערים הגדולות בארצות הברית, עוסק באבטחה של מוסדות יהודיים ורואה חיל בעסקיו. משפחה חדשה לא הצליח לבנות, ועם הוריו ואחיו לא שמר על קשר. אנחנו משוחחים בטלפון כמה פעמים בשנה, ולפני כשלוש שנים, כשנסעתי עם המשפחה לטיול בארה"ב נפגשנו ובילינו יחד.
כשישבנו בחצר ביתו, מביטים על הילדים ששיחקו על הדשא, אמר לי פתאום: "אתה יודע, אני חושב שהבנתי מה זה חורבן הבית. פעם אחת בשנה, בתשעה באב, כולם מדברים על חורבן בית המקדש, על גורל עם ישראל, מדברים בגדול. ואני במקום אחר לגמרי. אני חושב כל יום על חורבן הבית הפרטי שלי. ההורים שלי, האחים שלי. הם זרקו אותי, אני אותם, שנים ניסיתי להבין מי התחיל ומי אשם. כעסתי, ריחמתי על עצמי, שנאתי אותם, חיפשתי נקמה. רק לסלוח עוד לא ניסיתי.
קדימה, עניתי לו. הטלפון בפנים, ליד הדלת. את המספר אתה בוודאי זוכר.