על דמיון, מציאות ומה שביניהם
עו"ד אריה שורץ
את אריאל הכרתי במהלך שרותי הצבאי. הוא היה חקלאי, בן של חקלאים. להוריו היו מטעי פרי גדולים, ובחופשות נהגנו לקטוף פירות, לארוז אותם בשקיות גדולות ולמכור אותן בצמתים. כך הרווחנו די כסף לממן יציאה לסרט לפני שהחופשה הסתיימה. עם סיום השרות הצבאי נשארנו בקשר, אריאל בנה לעצמו משתלה גדולה על השטח המשפחתי, ואני פניתי ללימודי משפטים.
לאחר כמה שנים הגיע אריאל למשרדי וביקש שאעזור לו להתגונן בפני תביעה שהוגשה נגדו. אחד מלקוחותיו רכש ממנו כמות גדולה של עצים, שילם לו מראש, והשניים סיכמו שהלקוח יוכל לקבל את העצים במהלך תקופה, לפי צרכיו. כמה חודשים עברו, הלקוח ביקש את העצים שקנה אבל לאריאל לא היו עצים למסור לו – העצים נפגעו בקרה ומתו. "יש לי שטח שלם של חביות מלאות עצים מתים," אמר לי אריאל, "לא אוכל לספק לו כלום, אבל גם את הכסף ששילם איני יכול להחזיר".
אחרי מחשבה ארוכה עלה במוחי רעיון, וסיכמתי עם אריאל על דרך הגנה: אגיש בשמו כתב הגנה בטענה שהעצים עדיין נמצאים במקומם ומחכים לו שיאסוף אותם, כפי שהם, וננסה לשכנע את בית המשפט שהאחריות על מצבם של העצים מוטלת על הלקוח מרגע שרכש אותם. בנוסף, נגיש תביעה נגדית לתשלום דמי אחסנה של העצים למשך כל אותם חודשים. השופטת תנסה מן הסתם לדחוף את הצדדים לאיזו פשרה, התביעות יקזזו אולי אחת את השניה, ונקווה שאריאל לא יצטרך לשלם יותר מידי ללקוח הזועם והצודק. אריאל שמח על הרעיון המקורי, והסכים.
באחד הבקרים קיבלתי טלפון מעטרה, המזכירה במשרד: "אני חושבת שלא כדאי לך להגיע לכאן. עומדים כאן בחוץ כמה בריונים עם מקלות, ומחכים שתגיע". עטרה ואני נהגנו למתוח אחד את השני לא מעט. מאז שתליתי על החלון מול שולחנה מתקן האכלה לציפורים והושבתי אותה למלא טבלה מטעם החברה להגנת הטבע כביכול, שבה צריך לציין אילו ציפורים הגיעו לאכול וכמה זמן עמדו על אדן החלון, לא פספסה אף הזדמנות למתוח אותי בחזרה. "בקשי מהם לחכות לי" עניתי, ויצאתי מהבית למשרד.
כשהגעתי, באמת חיכו לי ארבעה אנשים גדולי גוף, שברור היה כי הגיעו לסגור איתי איזה חשבון. כמובן שלא ידעתי במה מדובר. כשהתקרבתי אליהם התחילו להטיח בי דברים בארבעה קולות, ולא הצלחתי אפילו להבין מה הם רוצים ובאיזה עניין. "שמעו, אני עוד לפני הקפה ולא ממש התעוררתי עדיין. בואו פנימה, נשתה יחד, ואחר כך אם עוד תרצו להרביץ לי, נבדוק מה אפשר לעשות" הצעתי. הם חייכו חיוך לא נעים, ונכנסו אחרי למשרד.
אחרי הקפה הסבירו לי הבריונים מה הביא אותם אלי: אנשי הוצאה לפועל ששלחתי לקחו בלילה את מכוניותיהם, והשאירו להם מכתבים שהמכוניות עוקלו מטעם הבנק שייצגתי. נו, מה לעשות, הסברתי להם, המכוניות אינן שלכם – רכשתם אותן בליסינג, מאדם פרטי, הן רשומות על שמו וההלוואות ששימשו לרכישתן לא משולמות. אין מה לעשות. ההסבר לא סיפק אותם: "אבל אנחנו משלמים את ההלוואות כמו שעון" ענו לי.
נאנחתי. אותו סוחר מכוניות ביצע הונאה פשוטה ולא ממש מתוחכמת: הוא רכש מכוניות מיבואן כשהוא משלם עבורן באמצעות הלוואה שלקח מהבנק,. והמכוניות שועבדו לבנק. מנגד – מכר אותן בתכנית ליסינג פרטית. התשלומים ששילמו הקונים נכנסו לחשבון אחד ויצאו לכיסו, ההלוואה ירדה מחשבון אחר, והבנק שלא קיבל את כספו בחזרה עיקל ותפס את המכוניות. האיש הצליח לקנות ולמכור עשרות מכוניות בזמן קצר, ולהונות כך עשרות אנשים. איתרע מזלי ובין הקונים היו אותם אנשי זרוע שהופיעו ליד משרדי אותו הבוקר. הסברתי להם את מצב, והם הבינו לבסוף מי באמת האשם. נדמה היה להם שהמכוניות שלהם, והם הבינו די מהר שלא כך הוא: הסוחר הוא הבעלים הרשום במשרד הרישוי, הבנק הוא הבעלים מכח השעבוד, ולהם אין למעשה שום זכויות במכוניות שקנו במיטב כספם. לבקשתם סיכמנו שלא אמכור את המכוניות בימים הקרובים, ואתן להם הזדמנות להסדיר את המצב. הם סיימו לשתות את הקפה, ויצאו מן המשרד. בעיני עטרה המפוחדת הפכתי לגיבור היום.
המשפט בין אריאל והלקוח הסתיים אחרי כמעט שלוש שנים. השופטת קיבלה את הטענה שהלקוח יכול היה לקבל את העצים בכל זמן, ולא חייבה את אריאל בתשלום אלא רק חייבה אותו לספק את העצים. מצד שני, קבעה שלא מגיעים לאריאל דמי אחסנה כיוון שלא הוסכם על כך מראש בין הצדדים. כשיצאנו, שאלתי אותו אם הוא מרוצה.
"ממש לא," ענה אריאל. "הפסדתי המון כסף. למה בעצם לא חייבה השופטת את הלקוח לשלם לי את כל מה שמגיע לי?". צחקתי. כבר הכרתי את התופעה הזו, שבה במהלך המשפט הלקוח מתחיל להאמין לטענות שאני ממציא עבורו, והדמיון שלי הופך בהדרגה להיות המציאות שלו.
ארבעת הבחורים חזרו אחרי יומיים. הם הביאו איתם מזוודה ובה מזומנים, בסכום שכמעט כיסה את ההלוואות שלקח הסוחר לקניית המכוניות שלהם. "חסר כאן קצת, אבל זה הוגן", אמרו לי. "מגיע לנו חלק משכר הטרחה שלך עבור הגביה, לא?". שוב צחקתי. לפעמים, המציאות של הלקוח לקוחה ממש מתוך הדמיון שלי.
עוד בעלון: למה נתחפש?